החלטה בתיק ת"פ 5581-12-11

א.         פתח - דבר

בפתח הדיון טען ב"כ הנאשם טענה טרומית של הגנה מן הצדק בגין אכיפה בררנית.

הסנגור טען נגד האשמת הנאשם בעבירה של ניסיון לשוד לפי סעיף 403 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"), שעונשה המרבי הוא 20 שנה, ולא בגין עבירה פחות חמורה, של דרישת נכס באיומים, לפי סעיף 404 רישא לחוק העונשין, או בעבירה של תקיפה לשם גניבה לפי סעיף 381(א)(2) לחוק העונשין, שעונשן באופן יחסי קל משמעותית (5 שנים ו- 3 שנים בהתאמה).

ב.         כתב האישום

בכתב האישום נטען, כי עובר לתאריך 1.7.11 גמלה בליבו של הנאשם ההחלטה לשדוד קיוסק בחיפה. לשם כך הגיע הנאשם לקיוסק ביום 30.6.11 בשעה 18:00 ונשאר במקום עד לסגירתו, סמוך לשעה 20:00 באמתלות שונות, תוך שהוא יוצא מהקיוסק ונכנס חזרה, לסירוגין.

הנאשם שב אל הקיוסק ב- 1.7.11 סמוך לשעה 09:30 והמשיך להיכנס ולצאת ממנו עד לשעה 12:30, שאז עזב את המקום. סמוך לשעה 13:30 הגיע הנאשם לקיוסק ונעמד מול אהרון טיבי, הבעלים של הקיוסק (להלן: "המתלונן"), שלף מכיסו גז פלפל ודרש מהמתלונן את כל הכסף שבקופת הקיוסק, תוך שהוא מאיים עליו שאם לא יפעל כמצוותו, "יסבול המתלונן הרבה".

המתלונן צעק לנאשם כי יש מישהו נוסף בעסק, ואז הנאשם תקף את המתלונן בכך שריסס לעברו גז פלפל ממיכל הגז שהחזיק בידו ולאחר מכן ברח מהמקום.

כתוצאה ממעשי הנאשם הובהל המתלונן למרכז הרפואי כרמל בחיפה באמצעות אמבולנס, שם אובחן כסובל מכוויה בדרגה 1 בפניו ובידיו וכן בלחמית ובקרנית של שתי עיניו.

ג.          טיעוני הצדדים

הסנגור הציג לעיוני כתב אישום בתיק 8815-11-10 שהוגש לבימ"ש השלום בקריות. לפי טענתו, מדובר בנסיבות דומות ובנאשם בעל עבר פלילי אשר למרות זאת הסתפקה התביעה באישום של דרישה באיומים של רכוש.

בהשלמת הטיעון שהגיש בכתב, הפנה הסנגור לשורה של תיקים, בהם דובר לטענתו בנסיבות דומות לענייננו ובאישומים שחומרתם פחותה והנם בסמכות בימ"ש השלום.

עוד טען הסנגור כי למרשו אין עבר פלילי, אם כי ציין בהגינותו כי נגד מרשו מתנהל במקביל תיק נוסף שעניינו עבירת שוד, אך לדעתו אין בכך כדי להצדיק את "השוני הקיצוני או ההפליה הקיצונית"  בהאשמת מרשו בעבירה שהעונש הקבוע לצידה הוא 20 שנות מאסר.

בהשלמת טיעוניו בעל-פה, ציין ב"כ הנאשם כי אכן בחירת סעיפי האישום היא פררוגטיבה של התביעה, אך הדבר צריך להיעשות בדרך שוויונית, עניינית וסבירה. לדבריו, שיקול הדעת בבחירת סעיף האישום, מופעל באופן שערורייתי וללא הנחיות, כאילו הדבר מתבצע ב"מערב הפרוע".

הסנגור טען כי לא היו בבחירת סעיפי האישום, שיוחסו לנאשם, שיקולים זרים מצד התביעה, אך לדעתו גם העדר הנחיות ברורות פוגעת בעיקרון השוויוניות.

אליבא דב"כ הנאשם, עצם העובדה שהתביעה לא הונחתה ע"י שיקולים מנחים, ניטראליים, מביאה לפגיעה בשוויון. כמו כן, טען הסנגור כי התחשבות התביעה בתיק הנוסף התלוי ועומד נגד הנאשם בגין עבירת שוד, הנה שיקול זר ופסול.

פרקליטו של הנאשם הדגיש כי כל כתבי האישום אליהם הפנה, יוחסו לבגירים ולא לקטינים. לעיתים היו להם הרשעות פליליות. עוד טען כי במקרה הנדון בפניי, החבלות שנגרמו למתלונן לא היו חמורות. עובדות אלו הצדיקו אכיפה שוויונית וייחוס עבירה קלה יותר למרשו.

ב"כ המאשימה טענה מנגד כי בחירת הוראות החיקוק המתאימות למעשים המיוחסים לנאשם, הינה פררוגטיבה של התביעה. כן נטען כי התביעה פעלה במקרה זה כדין ובסבירות בעת ניסוח כתב האישום בעניינו של הנאשם וכי הוראת החיקוק שיוחסה לו הינה ההוראה המתאימה ביותר לתיאור מעשי הנאשם.

עוד נטען, כי לפי עובדות כתב האישום, מדובר בניסיון לגנוב את קופת הקיוסק, תוך שימוש באיומים (שתוכנם- פגיעה קשה במתלונן) ותוך שימוש בגז פלפל, המהווה "נשק קר" ומשום כך נכנס האירוע לגדר סעיף 402(ב) לחוק העונשין. מעשי הנאשם לא התמצו בכך שהיה מצויד בנשק קר, אלא שלאחר צעקת המתלונן כי יש מישהו נוסף בעסק, תקף הנאשם את המתלונן בכך שריסס לעברו ממיכל הגז שהחזיק בידו ולאחר מכן ברח מהמקום. למתלונן נגרמו חבלות של ממש.

אליבא דהמאשימה, העובדות המפורטות בכתב האישום מבססות את היסודות העובדתיים והנפשיים של עבירת ניסיון שוד. המאשימה לא ייחסה לנאשם עבירה לפי סעיף 404 סיפא לחוק העונשין, שכן בהוראת חיקוק זו אין כדי לגלם את כל ההיבטים העובדתיים החמורים שאירעו במקרה זה ובראשם האלימות החמורה בה נקט הנאשם, עת התיז גז פלפל לתוך עיני הקורבן וגרם לו לחבלות ולכאב שהצריכו טיפול רפואי. גם התכנון המוקדם מוסיף נופך לחומרה.